translation missing: he.general.accessibility.skip_to_content
רגשות אשם, צרכים ורצונות

רגשות אשם, צרכים ורצונות

כולנו נשאים של רגשות אשם.

זה לא טוב או רע. זו המציאות. ותכלס זה חלק מהאנושיות שלנו שמאפשר לנו להיות טובים יותר.

אצל ההורים שביננו הנגיף מתפרץ לעיתים תכופות יותר 😊.

מה מטרת הרגשות האלה? למה הם שם? האם צריך להימנע מהם? האם זה אפשרי בכלל?

ננסה להסביר.

מרגע שהפכנו להורים, בוודאי אימהות, אנחנו חשופים לכל מיני תהיות על איך נכון לגדל ילדים ומה נכון ולא נכון, בכל שלב מרגע הלידה וההנקה ועד בכלל.

עם הזמן אנחנו מפתחים את הזהות ההורית שלנו ולומדים מה נכון לנו, אך עד שזה קורה, בעיקר בגיל הרך של ילד ראשון אנחנו מאוד מבולבלים ונישאים על גבי רכבת הרים תלולה ומלאת סימני שאלה, של דעות, גישות, רעיונות והתערבויות, לגבי האם אני עושה את זה נכון.

בדרך הזו אנחנו לא לבד, יש לנו שותף או שותפה קטנה, שתפקידם להביע רצון נקי וטהור על מנת לספק את הצרכים שלהם, ובהרבה מקרים זה משולב בבכי כאשר אנחנו מתמהמהים להבין.

וכשהם בוכים + אנחנו לא בטוחים מה לעשות, התוצאה = רגשות אשם.

 

לכל שלב בהתפתחות יש את הצרכים שלו שהולכים ומתפתחים איתו, וכך גם הדרך בה הילדים מביעים את אותם צרכים ורצונות. אז מה קורה לנו שם בדרך?

 

לכאורה זה אמור להיות פשוט – עולה צורך – יש לספק אותו – אוכל, מגע, שינה, החלפת חיתול.

אז זהו, שזה לא תמיד כל כך פשוט.

אחת מניקה בקלות והאחרת לא, תינוק אחד סובל מגזים יותר ואחר פחות, יש תינוקות שישנים בלילה ויש כאלה שקשה להם וכו'

לכל דבר יש סיבה, אבל עד, שאנחנו כהורים מבינים, לרוב המחשבה האוטומטית שלי כאמא תהיה "אולי אני עושה משהו לא בסדר", לזה תתלווה עייפות גדולה, וביחד מתקבלים אמא או אבא מותשים ומיואשים.

אז רגע לפני שאתם נשברים כמה נקודות לזכור:

  1. עם לידתו של תינוק נולד איתו שק קטן של רגשות אשם – זה סימן שאתם נורמליים
  2. לכל תינוק צרכים שונים ותפקידנו לספק את צרכיו.
  3. אם התינוק בוכה זה לא אומר בהכרח שעשית משהו לא בסדר.
  4. לכל הורה יש את הניסיון שלו – תשאלו ותלמדו אך בסופו של דבר תבחרו את מה שאתם מרגישים שנכון לכם ולתינוק שלכם.
  5. ככל שהם גדלים הם מפתחים רצונות נוספים, שאינם בהכרח צורך, ומפתחים גם דרכים להשיג את הרצונות האלה בהתאם לאופן שבו אנו מגיבים ("בא לי שוקולד" לא אומר שהילד "צריך" שוקולד), אלה לא מניפולציות – זו למידה מהשטח.
  6. בדיוק בנקודת המפגש של צרכים ורצונות, סביב גיל 2-3, אנחנו מתחילים להתבלבל - הם מביעים רצון, ואנחנו לא תמיד יודעים לתרגם אותו לצורך - למשל, אני צורח לא כי אני צריך באמת עוד סוכריה למרות שזה מה שאני אומר, אלא אני צריך שתרגיעי אותי ותחבקי ותביני שאני לא יודע מה לעשות עכשיו עם מה שאני מרגיש.
  7. שלא תבינו לא נכון, הרצון הוא המניע של הכל, והוא נהדר. עם זאת מגיע שלב שאנחנו כהורים צריכים להיות המנהיגים שמתרגמים את הרצון לצורך (ולא תמיד הם אותו אחד), ושמלמדים את הילד להתמודד, גם כשאי אפשר לספק את רצונו.
  8. מה עושים? מבינים. מבינים את הרצון ומספקים את הצורך הראשוני באמפתיה והכלה, גם כשקשה לי לקבל את זה שאי אפשר.

 

לסיכום, אל דאגה, אתם תמשיכו להתבלבל כי זה חלק מהחיים ומהלמידה המשותפת של לגדל ולגדול בעולם. החכמה היא לזכור לעצור לתת חיבוק לרגש האשם שצץ ולשחרר אותו, ועם זאת לנשום ולבדוק בכל פעם מחדש מה נכון לילד שלכם ולכם, ולסמוך עליו שיוכל להתמודד, גם כשאתם לא נותנים לו את מה שהוא רוצה, כאשר הוא יודע שאתם תמיד שם בשבילו.

מאמר קודם אוכל זה כן משחק
מאמר הבא טיפולים משלימים לאישה בהריון